רדיו זמן השלום- יום חדש מתחיל.

כתבי התוכנית נכתבו ב- 2006-2007 לפי הספורות הנוצריות, השיר אודות מחשבותי בעניין מחאת העם המצרי נכתב בעת המחאה של העם המצרי ב-2011 לפי הספורות הנוצריות.

אטראקציא. זה מה שאנחנו בשביל האנשים האלה. אטראקציא. כל יום הם באים לשוק וקונים, מתפעלים מהצבעים. יו, איך שהם מתלהבים…איך שהוא מסתכל עלי ואישתו לידו, הם אוהבים עיניים מלוכסנות..

אטראקציא. זה מה שאני. אטראקציא.
אם כבר אטראקציא, אז לפחות אטראקציא מחייכת.. אולי הוא ייקנה.. אולי הוא יחשוב שהוא מוצא חן בעיני. אופס.. זה עבד.. הוא רוצה לקנות..
”הוו מאצ’ דאז איט קוסט?”..
”טו באט”..
”קיפ דה צ’נג”’…
וואו.. אני צריכה לחייך יותר! מה שחיוך יכול לעשות.. כנראה שנגזר עלינו התאילנדים לחייך.. לא סתם קראו למדינה שלנו תאילנד.. איזה שם יפה למדינה… ארץ החיוך.. אנחנו מחייכים והם קונים, הם קונים הכל! אפילו אותנו הם קונים.. ובודהה יושב ושותק. ואנחנו מחייכים. מחייכים ומוכרים. אפילו את עצמנו אנחנו מוכרים.
שייגמר היום הזה כבר. אני רוצה הביתה. לין וצ’אנג כבר בטח חזרו מבית הספר.. אני אהרוג אותם אם שוב פעם הם מסתובבים ברחובות.. הם חייבים ללמוד. אני לא אתן שהם ייגמרו כמוני… לין שלי תהיה מוכרת בקניון הגדול! היא לא תשוט לי פה על סירה ותחייך.. לא לא.. וצ’אנג.. צ’אנג יהיה נהג של טוק טוק! אני מקווה שאספיק לחסוך מספיק עד אז כדי לקנות טוק טוק.. הם עושים הרבה כסף.. נוכל למצוא לו שידוך טוב… הלוואי שהייתי יכולה להיות איתם יותר.. אני לא רואה אותם מספיק.. בטח שאבוא הם כבר יהיו ישנים.. כמה שהם חמודים.. כמה תמימים.. שייגמר היום הזה כבר.
”הוו מאצ’ דאז איט קוסט?”
”טו באט”..
”קיפ דה צ’נג”..
”טנקיו טנקיו”..

 
הו, יופי, כבר תשע, עוד שעה… אחרי כל השנים האלה אני עדיין מפחדת לחזור הביתה בחושך. אני לא מצליחה להתרגל לזה. הסמטאות הצרות.. והזונות.. לפחות למדתי להבדיל מי גבר ומי אישה. מעניין אם התיירים האלה מבדילים… מעניין לראות את הפרצוף שלהם שהם מגלים שהם בגדו באישה שלהם עם גבר…
”הוו מאצ’ דאז איט קוסט” … 
”טו באט”..
”טנק יו”..
”טנקיו”…

 
הו יופי, כבר עשר.. אפשר ללכת הביתה..
עוד פעם החושך הזה.. הזונות…. גבר.. אישה.. גבר, לא, אישה..
”הוו מאצ’, הוו מאצ”’..
”נו, נו”..
”הוו מאצ’ ”…
”איי דונט, איי דונט”..
”סורי” ..
כנראה שהוא חשב שאני זונה..אולי בגלל שחייכתי? אלך יותר מהר.

אין אור בבית, הם בטח ישנים..
מתוקים שלי.. כמה שהם יפים..בבוקר אני אדבר איתם קצת.. יופי… הם הכינו שעורים.. לין שלי כבר אישה קטנה.. איך שהיא דואגת לאחיה.. הם ילדים טובים…..

הויי, כבר בוקר.. לא שמתי לב שנרדמתי.. הגב… יום חדש מתחיל. 

היא והיא מביטות לשמיים. היא אוהבת את השקיעה והיא אוהבת הים. היא גרה בעזה והיא בתל אביב.

השמיים בפלסטין הם המפלט השלה. כל יום בערב היא יושבת בזמן השקיעה ומביטה.. היא מקפידה לא להסתכל לאדמה.. הזמן הזה של השקיעה זה זמן הבריחה שלה.. הבריחה ממה שקורה בארצה.. השמיים שהיא מביטה בהם עכשיו אינם שונים מהשמיים במדינה השכנה.. בעלה עדיין לא חזר מהעבודה.. הוא עובד בארץ השכנה והיא דואגת לו נורא.. יש להם חמישה ילדים והפרנסה כל כך קשה..היא לא חשבה שכך יהיה כשהייתה ילדה… הנה השקיעה מתחילה.. השמיים אדומים עכשיו.. היא מצטערת שבעלה לא איתה.. הוא בטח במחסום עכשיו.. מה שהוא רואה זה חיל שבודק.. מתחיל להיות חשוך והילדים עדיין ברחוב היא קוראת להם לחזור והם צועקים לה בחזרה שעוד רגע הם מסיימים את המשחק.. פעם היא לא הייתה מוותרת אבל היום היא מבינה שהילדות קצרה…הם מגיעים, האוכל כבר מוכן.. בעלה עדיין לא חזר…ואין מי שיחליף אותה והיא זקוקה לכמה רגעים עם עצמה.. מקלחות, פיפי, ולמזרן… היא נכנסת למיטה שלה ומפליגה במחשבה. היא לא שמה לב שנרדמה ולא שמעה שבעלה נכנס למיטה וגם לא כשיצא. 7.00 בבוקר. יום חדש מתחיל.

היא אוהבת את הים.  אף אחד לא לובש בגדים ואף אחד לא יודע עד כמה שלה בלויים. בזמן הזה שהיא רוחצת בים, המצוקה כאילו נעלמה והיא בדיוק כמו האישה הזאת מהשכונה השכנה… בעלה עובד היום במשמרת שניה וקשה לה להיות בבית לבד כשהיא חזרה מהעבודה בפרץ של ספונטניות היא הודיעה לילדים שהולכים לים.. הם שמחו נורא… הם במים עכשיו והיא מתבוננת באופק.. היא לא חשבה שכך יהיה כשהייתה ילדה.. הנה מתחילה השקיעה עכשיו… היא חושבת בלבה עכשיו שבעלה היה מאוד נהנה לראות את מה שהיא רואה.. מה שהוא רואה עכשיו זה קופסאות פח.. מתחיל להיות חשוך והילדים עדיין במיים. היא קוראת להם לצאת והם עושים כאילו הם לא שומעים.. פעם זה היה מרגיז אותה אבל הזמן הביא איתו את הסבלנות..הם יוצאים מהמים, היא עוזרת להם להתלבש והם יוצאים אל תחנת האוטבוס שייקח אותם הבייתה..היא רואה משפחות שמסיימות את הבילוי בארוחה חגיגית והיא יודעת שתסיים את היום במטבח.. בעלה יחזור מאוחר והיא זקוקה לכמה רגעים עם עצמה.. מקלחת פיפי ולמיטה.. היא מוותרת על השכנה ונכנסת למיטה עם המחשבות שלה. היא לא זוכרת את הרגע שנרדמה ועכשיו היא מתעוררת. בעלה עדיין ישן. צריך להעיר את הילדים.צריך להספיק לעבודה. 7.00 בבוקר. יום חדש מתחיל.

מלחמה עכשיו והוא אוהב את זה.. הוא לא מודה בזה, אפילו לא בפני עצמו..

על היגואר שלו הוא הדביק בגאון את הסטיקר הזה שחילקו בעיתון.. בלילה, במקום בכדורגל הוא צופה בחדשות.. הם יושבים בסלון, הוא ומשפחתו.. הוא מנתח ומפרשן כל ידיעה וידיעה ולפעמים כשאומרים את מה שהוא אמר, הוא אומר להם, למשפחה, ”אמרתי לכם!” כשהם הולכים לישון הוא ממשיך לצפות לבד בטלוויזיה וכל פעם שיש מבזק, הוא מגביר.. כשהשעה נהיית מאוחרת מידי הוא מכבה את הטלוויזיה, סוגר את הדלת במנעול ובריח ומפעיל את האזעקה.. הוא עולה למיטה, אישתו כבר ישנה.. לפני שהוא נרדם הוא חושב על ימיו בצבא.. הוא קם בבוקר מוקדם.. כולם ישנים.. הוא מתרחץ ומתלבש ושותה את הקפה במטבח ויוצא לעבודה.. אתמול הוא קנה דיסק חדש.. הוא שם אותו במערכת המשוכללת שקנה לאחרונה ומהרדיו בוקע קולם של מיטב זמרי העבר של ארץ ישראל..”אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה” זה מרגש אותו מאוד.. השחר מפציע והוא עושה את דרכו למפעל החדש שלו בדרום.. לפני שנה הוא העביר את המפעל מהמרכז לדרום.. נתנו לו הטבות רבות.. והעובדים זולים יותר.. אז הוא נוסע שעה יותר בבוקר, אבל ביגואר החדשה שהוא קנה, היאוש יותר נח.. הוא מגיע למפעל, הקפה כבר על השולחן! עובדת הנקיון מגישה לו אותו בגאווה כל בוקר והוא מחייך ואומר לה, שהקפה שלה זה הקפה הכי טעים! אפילו יותר משל אישתו! היא יוצאת מהחדר מחייכת.. זה עשה לה הרגשה טובה.. הוא מצפצף למזכירה שלו שתכנס לפגישת הבוקר שלה.. יש להם מנהג לדבר בבוקר מוקדם לפני שכולם באים..היא נכנסת, הוא קם וסוגר את הדלת.. הוא אוחז בה בחוזקה.. ומוביל אותה אל השולחן.. הוא נושא אותה ומניח אותה על השולחן ומפשיל את חצאיתה ומוריד את תחתוניה, הוא עושה את זה בחוזקה, הוא סיים והיא עדיין המומה מעוצמת התשוקה.. היא יורדת מהשולחן והוא מצמיד אותה אליו ונושק לה עמוקות והיא, שלא רגילה למחווה, עדיין המומה.. הוא מתיישב על כורסת המנהלים שלו.. היא מיישרת קמטי חצאיתה ויוצאת למשרדה..ומתיישבת על כסא המזכירה.
יום חדש מתחיל.

— תחשוב על מובראק..

– הוא, מתוך נקודת מבטו,

הוא, מצרים.

הוא האדון שלה,

מבחינתו ומדרך מנהיגותו,

הוא,

מצרים שלו,

שורה תחתונה הוא עושה בה כרצונו.

הוא רואה את מצרים כשלו ברמה כזאת,

שהוא מוריש את שלטונו,

לבנו. וזה כבר אומר המון.

אודות תחושתו,

זו.

אממה…

— מצרים, לא שלו.

הדרך בה הוא מנהיג

היא דרך שנועדה,

רק כדי לתת קיום למנהיגותו

ודרך מנהיגותו וזאת כדי,

שמצרים תמשיך ותהיה שלו.

— הוא שומר על המצב הכלכלי ברמה כזאת,

שתהיה המשכיות לעם,

וזאת כדי

שהמשכיותו של העם,

תהיה בסופו של דבר

המשכיותו,

שלו,

והמשך דרך מנהיגיתו,

ומה הקטע?

— שמתוך המקום הזה,

שראה את מצרים,

שלו.

יש מצב, שמחר בבוקר,

בלימוזינה מפוארת מפוארת,

והרבה הרבה מזוודות,

הוא ומשפחתו,

יעזבו את מצריים.

וככה מחר בבוקר בשקט בשקט

הוא יסע מארמונו המפואר המפואר

לכיוון נמל התעופה

למטוס שיקח אותו

למדינה אחרת.

וככה עם התחושה הזאת

שמצריים שלו,

הוא יעזוב אותה

כשלצד הדרך עומדים הנוער המצרי,

והוא יסתכל עליהם,

על הצעירים האלה

אותם צעירים

שרוצים קצת יותר

יותר תקווה לעתידם,

שרואים את העושר הגדול

מול העוני הגדול

ולא מוכנים לקבל דרך זו ,

כעובדה,

כחוק.

אלה הצעירים,

שהורידו אותו, את המנהיג,

שחשב שמצרים שלו.

אותו מנהיג

מהאליטה של האליטה,

שישב עם מלכים ונשיאים

בשמה של מצרים,

אבל כל מה שעשה היה

רק כדי לשמור על יציבות,

שתשמור על יציבותו.

שחס וחלילה, לא יבוא מישהו

ויתפוס את שילטונו.

והוא יסתכל על הילדים האלה,

שהוציאו אותו ואת דעתו,

מחוץ למצרים.

אותה דיעה שמאמינה בעליונים ונחותים

אותה דיעה שמשמרת עוני

אותה דיעה שפגשה לרגע זעם של עוני

עוני שמבקש קצת יותר.

היא גרה בחולות חוסמסה, מאז שהיא איבדה את הבית שלה היא גרה שם. חוסמסה זה לא מה שהיה פעם. היום נותר מחוסמסה פיסת חולות קטנה שתוך שנה שנתיים היא תעלם.

במקום החולות שהיו שם פעם יש היום שכונה גדולה עם בתים גדולים ויפים ועם הרבה דיירים. עוד מעט לפיסת החול הקטנה שלה יבואו בנינים חדשים ודיירים חדשים. מסביב לשכונה עשו שביל עגול שמקיף אותה עם אבנים משתלבות שעליהן כל בוקר וערב תושבי השכונה עושים צעדה, היא רואה אותם כל ערב צועדים וצועדות, אחר כך כשנהיה מאוחר כולם חוזרים הבייתה והיא נכנסת לישון באוהל שלה. היום בערב אחרי שהם סיימו את ההליכה, היא החליטה החלטה, גם היא תתחיל לצעוד, אז נכון, אין לה בית והיא ישנה באוהל ואת האוכל שלה היא מקבלת בבית תמחוי ואת בגדיה היא מוצאת בפתח של פח הזבל, אז מה? זה לא אומר שהיא לא צריכה לשמור על גיזרה חטובה! בלילה היא מצאה נעלי ספורט שמישהו הניח מחוץ לפח האשפה, טיפ`לה גדולות, אבל לא נורא.. בבוקר שכל האנשים הגיעו להליכה בשביל היא יצאה מהחולות מבלי שאף אחד יראה והתחילה ללכת והיא הלכה יחד עם כל הצועדים, היא שמה לב שנועצים בה עיניים תוהות, כן, היא קצת מוזרה, אבל היא חלק מהשכונה. לא? והיא צעדה וצעדה..לאט לאט השביל התחיל להתרוקן וכולם הלכו הבייתה להתכונן לעוד יום של עבודה.. וגם היא הלכה לאוהל שלה, היא הוציאה את בקבוק המיים ושטפה את הזיעה .. לקחה את העגלה שלה ויצאה לכיוון מרכז העיר לאסוף פחיות שאנשים זורקים.. הכביש כבר התמלא במכוניות וחם.. יום חדש מתחיל.

 היא דעתנית נורא… היא מאוד לא מרוצה מהמצב.. החלום שלה זה שלא יהיו עניים בעולם! וכל בוקר היא מתפללת לקב”ה שיביא שלום.. אתמול היא הייתה בים.. הייתה שקיעה כל כך יפה..שקיעה של סוף קיץ.. זה ריגש אותה מאוד.. היא פרשה את כפות ידיה לשמיים “הריני מודה ומהללת ומשבחת אותך בורא עולם על יופיה של הבריאה” כך היא התפללה…

ואז חלפה במוחה מחשבה שגם היא בעצמה יצירה של הבריאה המופלאה.. וגם כל חבריה שיושבים איתה בשולחן וגם אלה שיושבים בשולחן שליד.. היא הסתכלה סביבה, ההבנה ריגשה אותה נורא.. הלב הוצף באהבה.. ושלוה ונחת אפפו אותה והחיוך על השפתיים התרחב.. בליבה היא החליטה החלטה.. היא תעשה הפגנה! היא תזמין את כל העולם להפגנה אחת גדולה! היא קיבלה אישור מהמשטרה לעשות את ההפגנה בכיכר מלכי ישראל שהיום קוראים לה כיכר רבין..שזה בסדר, כי רבין לדעתה היה מלך..

“הקשיבו הקשיבו!

ביום שלישי(פעמיים כי טוב), בשעה 6.30 בערב תערך הפגנה!

הפגנה נגד העוני ובעד השלום!

לא יהיו הופעות וגם לא נאומים. כולכם מתבקשים להביא שלטים מהבית ולעמוד בכיכר”
כך היא כתבה במודעה שפירסמה את ההפגנה.

היא הכינה שלט גדול גדול, בצד אחד היא כתבה “גיב פיס אצ’אנס” ובצד השני “פאוור טו דה פיפל” לבשה ג’ינס וטי שירט ויצאה להפגנה.. היא הגיעה לכיכר חצי שעה לפני השעה היעודה.. וחיכתה.. שש וחצי.. שבע שמונה.. אף אחד לא בא..תשע עשר..כלום.. היא עמדה שם לבדה מסרבת להתייאש..בטח יש תכנית מעניינת בטלוויזיה, זה בטח בגלל זה, עוד מעט התכנית תגמר ויגיעו כולם.. כך היא חשבה בליבה.. אחת עשרה.. אחת עשרה וחצי… היא התחילה להבין שכנראה כבר אף אחד לא יבוא.. ובכלל היא כבר התחילה להרגיש במבוכה מהמבטים של האנשים.. היא החליטה ללכת.. אין טעם להישאר.. ואז זה קרה.. זה התחיל ברחש קל מכיוון השמיים.. ואז נראה אור קטן שלאט לאט התחיל להתעצם ולהפוך לאור גדול.. חללית כמו בסרטים שהיא ראתה כשהייתה ילדה הופיעה בשמיים ולאט לאט נחתה.. אנשים החלו לברוח ורק היא עמדה שם עם השלט שלה משתאה לנוכח התופעה..הדלת נפתחה ומתוכה יצא ייצור שונה ממה שהיא דמיינה.. בידיו הוא אחז שלט.. שלט בדיוק כמו שלה! פאוור טו דה פיפל וגיב פיס אצ’אנס.. ואחריו יצאו עוד ועוד ועוד ייצורים שונים עם שלטים של מחאה על המצב.. “אור ואהבה!” “די לעוני” “אנחנו רוצים שלום ורוצים אותו עכשיו!” ככה היה כתוב בשלטים.. והם יצאו ויצאו! אלפי ייצורים שונים ויפים עם שלטים צבעוניים של אהבה.. ערוץ 2 היה הראשון שדיווח על התופעה.. אחריו הגיעו המשטרה וכוחות הבטחון.. הם לא ידעו מה לעשות.. ברגע שהם החליטו לתקוף הגיחו מהרחובות מסביב לכיכר אלפי אנשים! הם באו עם שלטים! היא חייכה חיוך רחב.. זה הצליח! זה הצליח! עכשיו היא רגועה..  01:00 לפנות בוקר, יום חדש מתחיל..

8.00 בוקר. עוד מעט מתחיל המירוץ. מי היה מאמין. אולימפיאדה! הוא הסתכל על עצמו במראה. הבגדים הבגדים.. המאמן שלו הביא לו אותם אתמול. מכנס וגופיה בצבע אדום בוהק עם לוגו זוהר של נייקי!

הוא נזכר כשראה את הסמל הזה כשהגיע בפעם הראשונה לעיר הגדולה בפרסומת ענק על הכביש המהיר.. האצן המפורסם בתמונה אחז בנעליים של החברה בידיו ומחייך חיוך עם שניים צחורות.. אתמול הביא לו המאמן שלו את הנעליים הכי חדשות של החברה הזאת.. חמשת אלפים דולר הן שוות! כך אמר לו המאמן.. חמשת אלפים דולר.. ייצור מיוחד! מותאמות לרגליים שלו במיוחד! מי היה מאמין.. הוא נזכר בעצמו רץ יחף בחולות המדבר שבו הוא גדל.. אייך הוא רץ! עד שיום אחד בא מישהו לכפר וראה אותו רץ.. אחרי שבועיים החיים שלו השתנו ללא היכר.. הוא רץ בתחרויות מקומיות וניצח! עלה לתחרויות אזוריות וניצח! עלה לתחרויות ארציות וניצח! עלה לתחרויות יבשתיות וניצח! וכל פעם הוא קיבל נעליים ששוות יותר.. עכשיו הוא הגיע לאולימפיאדה עם נעליים שתפורות למידותיו ושוות חמשת אלפים דולר! מי היה מאמין.. המירוץ עוד מעט מתחיל.. מאה מטר של ריצה מטורפת! מעניין מה יגידו בכפר אם ינצח. הוא מתגעגע לכפר. לריצה ברגליים יחפות עם חבריו הטובים. וואו איך הם היו רצים.. מהכפר ועד העץ הגדול! והשעות שהעבירו בבטלה לאחר מכן מתחת לעץ..
אם שני חבריו הטובים היו רואים את הנעליים שלו הם היו בוהים בהן שבוע.. הוא חייך לעצמו לנוכח המחשבה.. חמשת אלפים דולר! כל הכפר שלנו יכול לאכול במשך חודש בחמשת אלפים דולר! הוא נסחף עם המחשבה שמחקה את החיוך של המחשבה הקודמת.. הוא חלץ את הנעליים, הוריד את הגרביים ועלה למירוץ..
יחף..
הוא הגיע לקו הזינוק..
יחף..
הוא שמע את האנחה הנדהמת של הקהל הרב.. הוא ראה את המבט התוהה של של המזניק… הוא קלט את המבוכה של מאמנו, אבל הוא בשלו. את המירוץ הזה הוא יעשה יחף! למקומות, היכון, החל, היריה נשמעה..
צא!
הוא רץ כמו שהוא לא רץ בחייו..הוא לא זכר כלום מהריצה הזאת פרט לנגיעה הרכה של הסרט הלבן בסוף המירוץ כשהוא חצה אותו.. הוא נשכב על הריצפה, מנסה להחזיר לעצמו את הנשימה.. אנשים התגודדו סביבו ..
8.30 בבוקר.
הוא אלוף העולם במירוץ מאה מטר למבוגרים..
יום חדש מתחיל.

דוד המלך אמר:

שִׁירוּ לַיהוָה, שִׁיר חָדָשׁ;    שִׁירוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ.
שִׁירוּ לַיהוָה, בָּרְכוּ שְׁמוֹ;    בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם-לְיוֹם, יְשׁוּעָתוֹ.
סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ;    בְּכָל-הָעַמִּים, נִפְלְאוֹתָיו.
כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד;    נוֹרָא הוּא, עַל-כָּל-אֱלֹהִים.
כִּי, כָּל-אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים;    וַיהוָה, שָׁמַיִם עָשָׂה.
הוֹד-וְהָדָר לְפָנָיו;    עֹז וְתִפְאֶרֶת, בְּמִקְדָּשׁוֹ.
הָבוּ לַיהוָה, מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים;    הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז.
הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ;    שְׂאוּ-מִנְחָה, וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו.
הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ;    חִילוּ מִפָּנָיו, כָּל-הָאָרֶץ.
אִמְרוּ בַגּוֹיִם, יְהוָה מָלָךְ–    אַף-תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל-תִּמּוֹט;
יָדִין עַמִּים,    בְּמֵישָׁרִים.
יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ;    יִרְעַם הַיָּם, וּמְלֹאוֹ.
יַעֲלֹז שָׂדַי, וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ;    אָז יְרַנְּנוּ, כָּל-עֲצֵי-יָעַר.
לִפְנֵי יְהוָה, כִּי בָא–    כִּי בָא, לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ:
יִשְׁפֹּט-תֵּבֵל בְּצֶדֶק;    וְעַמִּים, בֶּאֱמוּנָתוֹ.

שלמה המלך אמר:

מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה;

וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:

כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים;

וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן–עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה.

בורא עולם אמר:

וַיֹּאמֶר יְהוָה לִשְׁלֹמֹה, יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה-זֹּאת עִמָּךְ, וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ–קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ, וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ.

אַךְ-בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה, לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ:  מִיַּד בִּנְךָ, אֶקְרָעֶנָּה.  רַק אֶת-כָּל-הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע, שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ:  לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי.

דוד המלך אמר:

אֲהַלְלָה שֵׁם-אֱלֹהִים בְּשִׁיר;    וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה.
וְתִיטַב לַיהוָה, מִשּׁוֹר פָּר;    מַקְרִן מַפְרִיס.
רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ;    דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים, וִיחִי לְבַבְכֶם.
כִּי-שֹׁמֵעַ אֶל-אֶבְיוֹנִים יְהוָה;    וְאֶת-אֲסִירָיו, לֹא בָזָה.
יְהַלְלוּהוּ, שָׁמַיִם וָאָרֶץ;    יַמִּים, וְכָל-רֹמֵשׂ בָּם.
כִּי אֱלֹהִים, יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן, וְיִבְנֶה, עָרֵי יְהוּדָה;    וְיָשְׁבוּ שָׁם, וִירֵשׁוּהָ.
וְזֶרַע עֲבָדָיו, יִנְחָלוּהָ;    וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ, יִשְׁכְּנוּ-בָהּ.

שיהיה יום טוב,

מרדיו זמן השלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *