אינטרקציא.

הרבה מאוד שנים לא נסעתי בתחבורה הציבורית.
בחודש האחרון הזדמן לי לנסוע בתחבורה הציבורית.
היחס שלי לתחבורה הציבורית הוא סוג של מראה לשינויים שהתחוללו בחברה שלנו.
אני לא מכירה את המסלולים ואת הקווים ליעדים השונים.
אני צריכה עזרה כדי לא לטעות לאיזה קו לעלות ובאיזו תחנה לרדת.
הנטיה שלי היא לעמוד בתחנה ולשאול אנשים איזה קו מגיע לאן וכשאני עולה לאוטובוס הנטיה שלי היא להעזר בנהג או בנוסעים כדי לדעת באיזו תחנה לרדת.
כמו שהייתי עושה כשהייתי צריכה סוג של עזרה בתחבורה הציבורית לפני 25 שנים.
היום שקניתי אופנוע לפני 25 שנה היה היום האחרון בו השתמשתי בתחבורה הציבורית.
היה לי אופנוע אדום, הנוסעים היו מחוייבים לשיר כשהייתי מרכיבה אותם על האופנוע  וזה הייתה הדרך לנסוע ולשמוע מוסיקה על האופנוע. היו לי נוסעים קבועים שהייתי מרכיבה על האופנוע והם היו יודעים הייטב שברגע שניפסקת השירה האופנוע עוצר. וזה היה מלחיץ אנשים מסויימים שהיו צריכים לתכנן בראש בזמן שהם שרים את השיר הנוכחי, מה יהיה השיר הבא…

לענייננו.
כשאת שואלת באיזו תחנה יורדים מסמנים לך עם הראש עם כמה מילים בודדות שכתוב על הצג לאיזו תחנה אנחנו עומדים להגיע.. או שיש רמקול שאומר.
אין אינטרקציה בין אנשים באוטובוס או ברכבת, אין צורך לשאול שאלות ואין שיחה שמתפתחת בעקבות השאלה שנשאלה והתשובה שניתנה. אין את התודה על העזרה.

ההפניה לרמקול או לצג, מבטלת הרבה מקרים שהיו קורים במקומות שהמקרים לא קורים בהם יותר.
הרגשתי מוזרה. כי עדיין, הרגשתי צורך לשאול אדם כדי להיות בטוחה.

האפשרות שנותנים אגד או דן או רכבת ישראל  לא להעזר בעזרה מאפשרת לא להוציא את האוזניות מהאוזניים אין מקרה שיוצר את הצורך להוריד את האוזניות מהאוזניים.
זה כמו שאת נוסעת באוטו עם המוסיקה והסבבה..אותו השקט של הנסיעה באוטו לבד, רק שהשקט הזה מטריד לנוכח הקיימות שלו בין כל כך הרבה אנשים.
במקום בו השקט לא אמור להתקיים.

Copyright © 2020 . All rights reserved.